<h1>שיטה לא נודע למי — קידושין</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[קידושין מ"ו ע"ב] אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. דאי אמרת משום דאכיל טבל, הא מלישנא דקרא משמע דבשעת הרמה איתא לאיסורא, דכתיב לא תשאו עליו חטא בהרימכם הא אם הרימו מן הגרועים איכא נשיאות חטא בשעת הרמה, וצ"ע סוגיא דפ"ק דתמורה (ד' ע"ב) דאמר רבא כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא אמאי לקי משום דעבר אדרחמנא ומקשינן והרי תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא וכו' חלבו אין גרועין לא.
<h2>דף ה:</h2>
[קידושין ס"ו ע"ב] כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כו' ואיזו זו אלמנה לכהן גדול כו' ממזרת ונתינה כו'. בנתינה שנתגיירה עסקינן שאם לא נתגיירה לא תפסי בה קדושין, כדאמרינן ביבמות (ע"ו ע"א) בגיותן לית להו חתנות בגירותן אית להו חתנות, והולד הולך אחר הפגום, הכי נמי בנתינים, והר"מ כתב הנתינים הרי הם כממזרים, אחד זכרים ואחד נקבות ואסורין מדברי סופרים, ובירושלמי (במסכתין פ"ד ה"א) גרס, נתינים יהושע רחקן אלא מפסול [משפחה], אין תימר משום פסול עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא ליה קנס, והתנן הבא על הנתינה יש לה קנס, ע"כ.
<h2>דף כ:</h2>
[קידושין נ"ה ע"ב] ודילמא אשם הוא. לאשם שנתכפרו בעליו באחר ודאי לא קא חייש, דהא קיי"ל (תמורה כ' ע"ב) ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ובבהמה שהוא מפריש לעולה סגי לן, דאי לאו עולה היא, אלא אשם שנתכפרו בעליו באחר תהא זו תחתיה נדבה, אלא הכי קא מקשה דילמא אשם הוא שלא נתכפרו בעליו באחר, ולית לן לאחולי קדושתיה על בהמה אחרת ולאקרובה שלא לשום בעלים, וכתב רש"י ז"ל אע"ג דאמרינן בזבחים (ע"ו ע"א) למחר הוא בא וכו', דמשמע דאשם בא נדבה, הני מילי בבעלים גופיה(ן) אבל אדם אחר אינו יכול להביאו נדבה על מי שנאבד ממנו.
<h2>דף כה:</h2>
[קידושין ס"ט ע"א] הרי את בת חורין וולדך (עברי) [עבד]. וכלהו סבירא להו המשחרר חצי העבד קנה (גיטין כ"ג ע"ב) וטעמיהו דרבנן משום דאתני בהדיא, א"נ כלהו סבירא להו לא קנה, והכא [ס"ל לר' יוסי הגלילי] כיון שמשחרר השפחה, אף על גב דעובר לאו ירך אמו הוא, הולד כמוה משום דכתיב האשה וילדיה כלומר כי היכי דלענין עבדות ולדיה כמוה כך לענין חרות, א"נ משום דכתיב וילדיה ולא כתיב והילדים, לאשמועי', אלמא הכי קאמר ילדיה כמוה, ורבנן דסבירא להו דבריו קימין, דרשי האשה וילדיה לאשמועינן שהולד כמוה, דלא דרשי כל היכא דלא קרינא ביה כי תהיינה, וכי תימא נכרית מנלן, נפקא להו מדכתיב כי יסיר לרבות כל המסירות וכר' שמעון סבירא להו דדרשי טעמיה דקרא.
<h2>דף כט:</h2>
[קידושין כ"ט ע"א] משכו במאתים ולא הספיק כו', מאי טעמא לא יהא כח הדיוט כו'. א"ת תיפוק ליה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומאי איריא משכו אפילו לא משכו נמי, וכי ההיא דאמרינן בפ' יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"ב) אמטייה לגבי גזבר ולא תשיימיה את אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, י"ל אי משום דאמירתו לגבוה, אם מת השור קודם שפדאו מת להקדש, ולא יהבינן ליה להקדש אלא מנה, דאידך מנה בדמי השור בעי למהביה, ומשום הכי אתי עלה מטעמא דלא יהא כח הדיוט כו', דמוקמינן ליה ברשותיה דהדיוט, ואם מת [מת] להדיוט, וגבי פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, מהאי טעמא נמי איצטריך למיתי עלה משום דכתיב ונתן הכסף, ולא אתי עלה משום דאמירתו לגבוה כו', לאשמועינן שאם מת מת להדיוט, ממורי יצ"ו. ואיכא דאמרי דהכא ליכא למימר אמירתו לגבוה כו', דכשאמר לתת מאתים, בדמי השור קאמר, דהוה שוה בההיא שעתא מאתים, ולא בתורת נדבה, אבל אי לא שוה בההיא שעתא אלא מנה ואמר מאתים, הו"ל אידך מנה נדבה, ובכה"ג הוא דאיכא למימר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ודומיא דההיא דיש נוחלין.
<h2>דף לג:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] ורמינהו ר' שמעון אומר חולין שנשחטו וכו'. ה"ג בפ' (אותו ואת בנו) [כסוי הדם] (חולין פ"ה ע"ב) אי אמרת בשלמא דאוריתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה, פירוש אי אמרת בשלמא דאוריתא ובין בהמה בין חיה שנשחטו בעזרה אסירי מדאוריתא כדדרשינן ממיעוטא דושחטו ושחט אותו, ומדינא הוה לן למימר (יבמות צ"ב ע"א) יקוב הדין את ההר, וגזרו אטו קדשים שנפסלו אחר שחיטתן שהן בשריפה, וגזרו הכי בין בבהמה בין בחיה אע"ג דחיה לא הויה קדשים, כיון דמדאוריתא חיה נמי טעונה קבורה גזרו שריפה בין בחיה בין בבהמה אטו פסולי המוקדשין, אלא אי אמרת דרבנן דגזרו בהו רבנן אטו קדשים שנפסלו אחר שחיטתן ובבהמה הוא דאיכא למגזר, וכיון דבהמה גופא שריא לגמרי מדאוריתא, היא גופה גזרה והיכי נגזור חיה דתהוי בשריפה נמי, כן פי' ר"ש ז"ל.
